מי הם האלילים? – או למה לבורא עולם יש חשק לנפץ פסלים

ליהדות יש מסר אוניברסאלי. כך לימד סבי מורי ז"ל, הרב יהודה אשכנזי.

המסר הזה ריגש אותי כשהכרתי את תורתו לפני אי אלו שנים. ובכל זאת, אני רוצה להקשות רגע. האמנם? איזה מין מסר אנו מוסרים לאומות בכך שננפץ להם את האמונות? נשבור להם את הפסלים? לא נרשה לאף אחד לעבוד את אלוהיו בדרכו?

כשקוראים את פסוקי התנ"ך, מתקבל רושם מעט משונה, שלא לומר מטריד. האלוהים של היהודים כועס. הוא לא אוהב שעובדים אף אחד חוץ ממנו. כדי לוודא שאין אף אלוהים יותר חזק ויותר מוצלח בשטח, הוא ידאג שיהללו אותו (פסוקי תהלים…) וידאג לעשות שפטים במתחרים. יותר מזה, מי שנאבק בצורה כה חריפה במשהו, מעורר את הרושם המוזר שהדבר הזה מאיים עליו. האם בורא עולם מוטרד או מאוים מכמה פסלונים שמקימים להם כמה כנענים בתחום שיפוטו? הרי לכאורה "הם מתפללים אל אל לא יושיע", אז מה הסיפור? המאבק הטוטאלי באלילים מעורר תחושת חולשה ולא עוצמה פנימית שהיינו מצפים לראות מבורא עולם בכבודו ובעצמו.

אין צורך באפולוגטיקה

טוב, בשאלות מהסוג הזה, באיזה שהוא אופן השאלה יותר חזקה מהתשובה. במקרים כאלה, קל לפנות לאפולוגטיקה, ולניסיונות "להצדיק" את הבורא. אני מנסה לכתוב את הדברים מתוך כמה וודאויות:

הראשונה, שהבורא לא זקוק שנגונן עליו ונסביר ש"הוא בכל זאת בסדר". אפשר גם להשאיר קושיות, ולתת לבורא להסביר אותן בעצמו.

השנייה, שהניסיונות להסביר איך בפשטי הפסוקים הבורא אוהב את האומות ואכפת לו מהן "למרות מה שנראה בפסוקים", מניחות משהו שאני לא לגמרי מזדהה איתו. ההנחה שהאדם קורא את הפסוקים בלי מנגינה. שיש מעין "פשט" מילולי של הפסוקים שמולו אתה מנסה לעמוד. ובאמת, הפסוקים נקראים אחרת לגמרי בהתאם לניגון שלהם. הטקסט יכול להישמע רע מאד בלי הניגון שלו, כמו שבעצם ניסיתי להראות למעלה. הלימוד של הניגון, זה הוא בדיוק התהליך של לימוד התורה.

השלישית, קשורה לשנייה באופן די הדוק, שהתורה משקפת לאדם משהו מעולמו הפנימי. ובפרט, התפיסה של כל אדם את הבורא, משקפת לו משהו לגבי איך שהוא תופס את עצמו ואת העולם. במובן הזה, אי אפשר לענות לשאלות שהעליתי במאמר. התשובה המעמיקה היא תהליך של עבודה פנימית שמוביל לזה שדמותו של הבורא תיחשף לעינינו באופן חדש, גם באופן כללי וגם בפסוקים. התהליך הזה נקרא בתורתו של רבי נחמן "בירור המדמה". ולמשל אפשר לשמוע את הרב שלמה קרליבך אומר זאת באופן נפלא כדרכו:
"What Ever You Think Of God is Sadly Enough Whatever You Think of Yourself"
https://www.youtube.com/watch?v=BukDDldQSew

ובכל זאת פטור בלא כלום אי אפשר.

רוחני – מוסרי

סבא ז"ל, מניטו, התמודד עם השאלה הזו דרך הקשר שבין הסוגיה הרוחנית לבין הסוגיה המוסרית. מה שלא ברור לנו בעצם, מאחורי השאלות על ניפוץ האלילים, הוא מה בעצם כל כך גרוע בעבודה זרה? בסך הכל, עבודה רוחנית בסגנון אחר מזה שלנו. ובעידן שבו לכל אחד האמת שלו, השאלה קשה פי כמה וכמה. מה עניין לו לבורא עולם להתנגד בצורה כה חריפה לנרטיבים הרוחניים של אומות העולם?

האיסור "לא תרצח", למשל, מובן לנו יותר. אנו גם מבינים שיש לנו היתר ואפילו אחריות לפעול למניעת עוולות מוסריות. מה שלא ברור לנו הוא – מה יכול להיות גרוע כל כך באמונה רוחנית, גם אם זרה, שיגרור תגובה כל כך חריפה מצד הבורא?

הטענה של סבא הייתה שאמונה רוחנית ואמונה מוסרית הן עניין אחד, שבנוהג שבעולם נתפס כשתי רשויות נפרדות. אחד החידושים הגדולים של המונותיאיזם לשיטתו הוא האיחוד בין המרחב הרוחני לבין המרחב המוסרי. האבחנה שאנו עושים בין הרוחניות למוסר נובעת מכך שאיננו בקיאים במשמעויות של אמונות רוחניות כפי שהיו בקיאים בימי קדם. למעשה, לכל אמונה רוחנית יש השלכות מוסריות מיידיות. לטענתו, לא רק שאמונות רוחניות מסוימות עלולות להוביל לרפיון מוסרי, אלא אף שנתיבים רוחניים מוסריים מעודדים ויוצרים באופן ממשי שפיכות דמים, גילוי עריות, גזל וחמס. באמונות הללו, ככל שעולים במדרגות ה"קודש", העיוותים המוסריים הולכים ומחריפים.

ההבנה הזו מזמנת אותנו לפענח את ההשלכות המוסריות של הדתות והכתות השונות, ובעקבות כך להבין מה היחס הראוי אליהן מצד האחריות המוסרית שלנו לחברה העולמית.

ואם כן, אם ננסה לסכם במילה את המסר האוניברסאלי של התורה – יצירת עולם שבו בני האדם חיים באחווה זה עם זה, עולם מוסרי שבו ניתן מקום לזולת. המאבק הרוחני של התורה הוא בכל אותן השיטות, שגם אם נראה לעיתים ההיפך, יוצרות את הבסיס לעוולות המוסריים בחברה.

ניפוץ כותלי הכלא

כקומה נוספת, רצוני לגשת לסוגיית האלילות מכיוון אחר. הסוגיה המוסרית חותכת את העולם ל"בסדר – לא בסדר", "מוסרי – לא מוסרי", "מיטיב – מרושע". המאבק באלילות נובע מהיותה "לא בסדר", דהיינו מהאחריות המוסרית שיש לנו כלפי החברה.

אנסה להגדיר את האלילות בצורה מעט שונה – האלילות היא אוסף של צורות הקיום שבהן האדם מנסה להיות אדם. הוא מבקש לעצמו בטחון. מבקש לעצמו מקום. מבקש לשמור על עצמו. מבקש לעצמו כוח ועוצמה, מבקש להיות אדם.

האלילות היא הניסיון הלא מוצלח של האדם להגיע למטרה טובה. למשל, הוא רוצה להיות משפיע ופועל במציאות. והנה הוא משתלט ופוגע. למשל, הוא רוצה בטחון, והנה הוא חושד ותוקף את כל מה שנתפס בעיניו כאיום על בטחונו. הנה הוא רוצה וודאות ויציבות, אזי הוא מייצר מערכות שונות שנועדו למנוע את הבלתי צפוי, ולאפשר לו שליטה על חייו.

הבורא אינו "נאבק" באלילות. הבורא מוטרד מהנזק שהאדם גורם לעצמו. את כל מה שהאדם רוצה בעומק ליבו, גם הבורא רוצה עבורו. הבורא רוצה שהאדם יהיה גדול, ונפלא, מלא בטחון, שיהיה פועל ומשפיע, שיהיה לו מקום בעולם, שלא ייפגע, שיהיה אהוב ואוהב. והנה, האדם בוחר לממש את שאיפותיו בדרך שפועלת בדיוק את ההיפך מן המקווה. הוא משיג פחות או יותר את מה שהוא רוצה, למשל, הוא מאד מאיים, חמוש בנשק ותוקפני, אזי יש לו מימד מסוים של בטחון. אך הביטחון הזה מדומה, דורש תחזוק מתמיד, ומייצר סבל אינסופי לעצמו ולסובבים אותו.

אפשר לומר שצריך להתמודד עם שורש העוולות המוסריים, במקום להתמודד עם עצם העוול. כל העוולות המוסריים ניתנים להסבר כביטוי לניסיונות הלא מוצלחים, ולעיתים אף מעוותים, של האדם למצוא את מקומו בעולם כאדם. ולכן, כאשר התורה מתבוננת באלילות, זהו מבט מלא אהבה וחמלה על האנושות שמנסה למצוא עוצמה ומקום בדרכים שאינן דרכים.

ניפוץ האלילים אינו נובע מאיום על מעמדו של הבורא. הוא לא כועס. לא זקוק להראות מי שליט. הוא הדרך האוהבת של הבורא למנוע מהאדם לנעול את עצמו בתוך דרכי הקיום הנאבקות הללו.

למשל, האדם שמנסה לערוך תכניות אין סופיות כדי לשלוט על המציאות. בהסתכלות ראשונית נדמה לו שהוא משיג לעצמו בטחון, אך אינו רואה כמה עצב, זיעת אפיים, וייסורים ניסיון השליטה הזה מייצר לו. וכאשר הוא אינו מוכן לשחרר את האחיזות הללו, אזי לעיתים, בתקווה שיועיל, יש לזעזע לו את האחיזות, לערער את היציבות המדומה, לשבר לו את הפסל הזה, ולאפשר לו מקום חדש, מקום אמיתי ומשוחרר.

בורא עולם אוהב את כל בריותיו, כולל עובדי עבודה זרה, ועל כן הוא משבר את פסיליהם על מנת לאפשר להם לחיות כאדם, זהו מעשה אוהב שנועד לשחרר את עובד האלילים מהשעבוד שהוא נקלע אליו.

המסר האוניברסאלי של הבורא הוא משהו מעין זה:

רצוני שתהיה אדם. רצוני להשפיע לך. רצוני שיהיה לך, ולזולתך מקום נעים בעולם. אני מעוניין בדרך הקיום הזו עבור כל בני האדם. וכל המבקש את פני ה', יבוא וילמד כיצד אפשר להשתחרר מן העבדות אל ההרגלים האנושיים, מן הפחדים, מן המאבק הקיומי. ילמד לזהות את האלילות הפרטית שלו ובמה היא מזיקה לקיומו, וכיצד אפשר להשיג את אותו דבר שהוא מבקש לעצמו – אמת, בטחון, אהבה, מקום וכו' – בדרך שמיטיבה איתו ועם סביבתו. באופן טבעי, השחרור מן האלילות, ישחרר את האדם גם מן התוצאות שלה, שהן המאבק בזולת כדי להתקיים.

אהבה

מימד שלישי קשור בהחלט לשני המימדים הללו, הוא סוגיית האהבה. האדם המבקש לעצמו מקום, בטחון, אמת. אבל אולי בעומק העומקים, מבקש לחוש אהוב. קיים. חשוב. האלילות, ששורשה בנחש הקדמוני, נובעת מן הספק הפנימי בהיותו של האדם אהוב. רצוי. חשוב.

החוויה הקיומית השוררת בחלק מסיפורי המיתולוגיה, היא חוויה של מאבק מול האלילים, ריצוי, ואיום. אפשר לומר גם כך – חוויה שהאדם אינו אהוב.

כל צורה של אלילות, היא צורה זו אחרת של חוסר בטחון בעומק באהבה של הבורא לאדם. בעומק האהבה של האדם לאדם. בעומק האהבה של האדם לעצמו.

ואם כך, המסר האוניברסאלי של התורה הוא כעין זה:

האדם אהוב. גם אתם.