אמונה היא עסק קצת מסובך. צריך לעשות קצת שיעורי בית לפני שהולכים לחנות של האמונות. לא כל אמונה מקרבת. מגדילה.
אמונה היא התעלות מעל ההבנה הרגילה שלי. מעל תפיסת המציאות שלי. ברגע של האמונה אני לא מקשיב לעצמי, ומקבל משהו למעלה מן הדעת. טוב. אבל אמונה היא מוצר שעלול להיות לא מאד בריא, שלא לומר מסוכן. פוטנציאלית, מסתתר בתוך העולם של האמונה הפתח להתעלם מקול פנימי פשוט שבאמצעותו אני מבין את המציאות. האפשרות להתעלם ממראה עיניים. לייפות דברים מקולקלים. לדמיין. להזיק לעצמי.
נכון, עולמו של המאמין אינו חד מימדי. בשום מקום איננו פטורים מעבודת הבירורים, מעבודת הזיהוי מה בין זה לזה.
למשל, אחת האמונות הכוזביות היא שאלוהים רוצה אותי קטן, או לפחות "קצת פחות", לא מגזים. ואז אני חושב שזו אמונה, ואני מקבל אותה על עצמי. אפשרות די גרועה, כי זה משהו שגם אני לא רוצה, וגם ה' לא רוצה. מאידך, יש אפשרות שאני לא מקבל אותה על עצמי, אבל אני עדיין חושב שזה מה שהוא רוצה. אפשרות לא פחות גרועה. אפשר לומר, שהאמונה הזו, היא אחד הפנים של חטא אדם הראשון. האמונה הכוזבית שאלוהים רוצה אותו "פחות". מצומצם. לא מאד אלוהי. לא מאד חכם. לא מאד מואר.
ועוד דוגמא. היה מבול. אז אני אמור להאמין שהכל לטובה, והמבול הוא "בעצם" טוב? נדמה לי שלא. מבול זה לא טוב. זה מוות. זה פוגע. אסור לטשטש את זה. ובאותו הקשר, לחשוב שה' שמח בזה. למעשה, גם ה' לא מרוצה מזה. גם בעיניו זה לא טוב. "ויתעצב אל לבו".
מצד אחד יש למאמין את העבודה להיות מסוגל להתעלות מעל האופן שבו הוא מבין את המציאות כרגע. אבל מצד שני הוא צריך להזהר מפני נטייה דומה, אך באמת שונה מאד, הנטייה שלא להקשיב לעצמו, שלא לראות דברים באופן פשוט, להדחיק, להכחיש, לספר לעצמו סיפורים. לומר לעצמו שמישהו שפוגע בו "בעצם לא התכוון", ו"אולי דמיינתי", ו"אולי לא הבנתי נכון".
אחרי כל זאת, יש עומקים באמונת הייחוד, ועל כך צריך לייחד מאמר בפני עצמו. אבל עומקי אמונת הייחוד חייבים לבוא על בסיס בריא. להאמין אחרי המבול זה להאמין שקרה פה משהו רע. מאד. אבל בכל זאת ה' הוא טוב. בכל זאת הוא אוהב. למרות הרע, שאינני מכחיש אותו. להאמין בחבר אחרי שפגע בי, זה לא להכחיש בכלל את הרע שהיה כפי שהוא. ואז בכל זאת למצוא דרך לאהוב אותו למרות הרע הזה. וגם, אם הרע הזה עדיין נמצא, אם הקלקול עוד פה, לא לספר לעצמי ש"הוא מתחרט". כי אולי הוא עוד לא. לא לומר לעצמי ש"אני צריך להתעלות", כי אולי אני לא. יכול להיות, שצריך לשמור מרחק.
להאמין אחרי המבול, זה גם לפעמים הענווה לקבל את זה שאני לא סולח לאלוהים. אולי עדיין לא. אולי אף פעם לא אצליח. לקבל את זה שלהיות מאמין זו מדרגה שאי אפשר לאלץ אותה. אפשר לזכות לה. אבל אם אני לא שם, זה גם בסדר. אל תמהר להתחבק עם מי שיורה בך. זה מריח מאמונה מאולצת. אמונת הייחוד, ולא אמונת הטשטוש וההכחשה. לא אמונת חוסר ההקשבה לעצמי במקומות שכדאי מאד שכן.
מכיוון קצת אחר, אמונה זה להאמין לקול הפנימי שלי, למרות שאולי בחוץ מכחישים. להאמין שלא התבלבלתי כשהאיש הזה הסתכל עלי בצורה לא מכבדת, ולא לחשוב שאולי אני מדמיינת. אמונה, זה לסמוך על החושים שלי, ועל הלב שלי. אה… אבל לפעמים הלב שלי סוער, וכועס. טוב, כבר אמרנו שעולמו של המאמין לא חד מימדי…
אודות המחבר
