* נכתב מתוך דו שיח עם אשתי, ועם הספר "הורות כמעשה ניסים" של שי אור
הילדים שלנו מבקשים שנשתנה עבורם. גם האישה. גם החיים.
אבל זה לא החלק המטריד ביותר. החלק המטריד הוא שהם באופן ממש מעצבן בוחרים לבקש שנשתנה דווקא במה שאנחנו הכי לא רוצים. בנקודה הכי קשה.
כשאנחנו מבינים שזו הבקשה שעומדת בפנינו אנחנו מתחננים מעומק הלב – "אני מוכן לעשות הכל, רק לא את זה. לא יכול. גדול עלי. מה שאתה מבקש זה שאני פשוט לא אהיה אני".
זו נקודה שהופכת את הנישואין ואת ההורות למהלך לא פשוט. אבל בבת אחת, עקרונית, זו נקודה שעשויה להיות מאד מרגשת. היא מרגשת למי שברגע מסוים הסכים להפוך את החיים שלו למסע של התפתחות.
אבל בכל זאת. זה ממש מתסכל. וממש מציק. וממש כמעט בלתי אפשרי.
בלשון קצת יותר יהודית, הם מבקשים לעורר אותנו לתשובה. לזוז מהמקום. זו הזמנה לתיקון.
איך אפשר להפוך את הבקשה הזו למשהו שאנחנו יכולים לעמוד בו?
אז איך אפשר?
להתכווץ או לגדול – שני שינויים דומים אך שונים
כל מיני אנשים וכל מיני מצבים מבקשים מאיתנו להשתנות. אך חשוב לדעתי להבחין בכל זאת בין שני סוגי שינויים עיקריים, דומים מאד לכאורה, ובאמת שונים מן הקצה אל הקצה. לאחד דווקא יש סיבה מצוינת להתנגד. כדאי לסרב אליו. על סוג השינוי השני אפשר ללמוד לברך:
שני סוגי השינויים השינוי הראשון הוא שינוי שנאלצנו לעשות פעמים רבות מחיינו שהמשמעות שלו היא:
לוותר על עצמנו, כדי שיהיה לנו טוב יחסי. למשל, בבית ההורים. למשל, בבית הספר. למשל, בחברה. זהו השינוי המקטין. המכווץ. המוכרח. המאיים.
שינוי מהסוג הזה הוא מאד כואב. כאשר עמדנו בו, הייתה לנו תחושה של סתירה נוראית, קריעה בין שתי אפשרויות גרועות –לוותר על עצמנו, או לוותר על חום, אהבה והשתייכות. מאד רצינו שלא נצטרך להשתנות כך. מאד רצינו להישאר עצמנו. אבל בשלב כל שהוא זה היה חזק מידי. הסכמנו בכאב לב להשתנות. ההרגשה אז הייתה שאם אני רוצה שיהיה פה טוב איכשהוא אני צריך להסכים לשינוי הזה.
השינוי מהסוג השני הוא בדיוק הפוך. האנשים הקרובים אלינו מבקשים שנשתנה בחזרה למה שאנחנו באמת. למה שהיינו לפני השינוי הראשון. הם מבקשים שנגדל איתם. שנסכים לפרוח יחד. הם מבקשים שנתעורר למקומות החסומים בקרבנו. השינוי הזה הוא כדי לגדול, הוא לכיוון של החופש, של ההתחדשות, של האהבה.
איך מבדילים?
אז מה ההבדל בין שני השינויים? הלא שניהם מבקשים תנועה מהמצב הנוכחי? שמיים וארץ. השינוי הראשון – הוא ויתור בעל כורחי על מי שאני באמת והוא קורה מסיבות לא מאד חיוביות. מי שביקש את השינוי הזה ראה את עצמו ולא אותי. הוא רצה שאשתנה לצרכיו שלו. הוא לא רצה אותי.
בשינוי השני, מי שמבקש אותו רוצה להתקרב. הוא רוצה בטובת שנינו. הוא רוצה גדילה. הוא רוצה אותי.
אבל, באיזה אופן מוזר, שני השינויים מרגישים כואבים לא פחות.
הפרדה – זה לעומת זה
כאשר הילד שלנו מבקש מאיתנו שינוי שכל כך קשה לנו, נדמה לי שזה מאד כואב גם כי זה מזכיר לנו את אותה חוויה של פעם בלי שאנחנו מבחינים שהפעם זה סיפור אחר. הנה עוד אחד שרוצה שאשתנה. ועד שאני אשתנה לא יהיה לי טוב. הבית שלי נחרב, וכדי שיהיה לי פה טוב אני צריך להיות "לא אני".
וזה כואב מאד.
אבל רגע. תעצור. תנשום. הפעם זה אולי משהו קצת שונה.
קודם כל צריך להסכים להיות קצת רחמנים על עצמנו. לחבק את עצמנו. זה באמת מאד קשה. זו דרישה שלפעמים כמעט אי אפשר לעמוד בה. זה להסכים לוותר על דרך חיים ועל הרגלים שהפכו להיות ממש אנחנו.
ממש צריך לשבת רגע ולנחם את עצמנו. זה באמת לא קל. צריך לעשות את זה יותר מרגע. וצריך לעשות את זה עם הרבה אהבה.
אבל אחרי שנושמים. ומתחבקים. צריך לשים לב להבדלים. אחד מהם הוא שלילדים שלנו יש סבלנות. הם מוכנים לחכות גם שנים. הם לא יתייאשו מאיתנו באמת. הם לא מבקשים שנעשה את השינוי באמת ברגע אחד. יש להם רחמנות. אבא ואמא. תעשו תנועה. אנחנו רק רוצים לדעת שאתם כאן. תסמנו שאתם רוצים.
גם החיים
גם החיים מזמנים לנו את השינויים האלו. האוטו מתקלקל ברגע הלא נכון. השליטה אובדת. התכניות משתנות. הרבה דברים. הרבה מאד דברים. אנחנו מנסים להיאחז והנה החיים מאותתים – צריך פה איזה שינוי. ושוב, אותה הרגשה. אוי לא. אני לא יכול. רק לא זה.
גם כאן צריך לבדוק את הקשב. מה אנחנו שומעים בעצם?
האם החיים "מבקשים" מאיתנו להיות קצת פחות מעצמנו? לוותר על עצמנו? לאבד משהו? – שינוי מכווץ
או שהם "מבקשים" מאיתנו לחזור לעצמנו, להיות יותר אנחנו, להשיב לעצמנו אבידות? – שינוי מגדיל
למרות שהחוויה הראשונית של חוסר האונים דומה מאד. בכל זאת, מדובר בסרט שונה לחלוטין.
וגם ה'…
גם ה' מזמן אותנו לתשובה. לתנועה. לשינוי. אבל עוד פעם השאלה אותה שאלה:
מה הוא בעצם רוצה?
האם "תשובה", "תיקון" פירושם לוותר על עצמנו בשביל להסתגל אליו? לכווץ את עצמנו, את מהותנו, את מה שאנחנו רוצים בשביל ש… בשביל ש… בשביל שהוא לא יכעס? האם אנחנו שומעים שהוא מבקש שנוותר על עצמנו בשבילו? או שהוא מזמן אותנו לגדול? להיות אנחנו? כדי שנוכל להיפגש? האם אנחנו שומעים שהוא משתוקק לפגוש את הפנימיות שלנו כפי שהיא?
הרבה מאד אנשים מבינים את העניין של "תשובה" כאילו ה' מבקש שנפסיק להיות אנחנו בשבילו. וזה עצוב, כי זה הופך אותו לעוד משעבד. נכון שהחוויה לכאורה דומה. הרבה פעמים יש בה כאב, ותסכול וחוסר אונים. אבל חשוב מאד מאד להבחין בין שני סוגי חוסר האונים הללו. כי כל המטרה שלהם שונה. כל המנגינה. זה נכון. זה באמת קשה. לפעמים קשה לנשום כמנסים לעמוד מול השינוי שמתבקש.
אבל בשינוי המבורך, התשובה מהסוג של "לשוב להיות אנחנו, אפילו לדברים שמעולם בחיים הנוכחיים לא היינו" מרגישים הזמנה לגדילה, להתקרבות. מישהו מבקש אותי. תשובה זה התקרבות וגדילה. שחרור. חופש. אהבה.
המחויבות העמוקה לשינוי הזה, להסכים לבקשה לגדול, להשתחרר נקראת "תיקון הברית", ברית עמוקה שאנו חותמים עליה עם אהובינו. בברית יש מסירות נפש. זו החוויה הזו שכדי להיענות לבקשה העמוקה להתקרבות, אני צריך לוותר על משהו, והוויתור הזה ממש עוצר את נשימתי, ממש מורגש כמו אובדן חלק מנפשי. אבל סוף סוף, במקרה של מסירות נפש אמיתית, זו המתנה הכי גדולה שיקירינו מבקשים מאיתנו. למסור כדי לגדול. למסור את הכיווץ כדי לקבל ברכה. למסור את עצמנו כדי לקבל עצמנו. למסור את החלקים המתים של הלב כדי לקבל חיים. ברית.