לאהוב. ולהיות קרובה. נכון שתמיד ידעת שזה חשוב? נכון שתמיד רצית? באיזה רגע בדיוק השתכנענו שאי אפשר? שצריך לוותר? אז בואי נתחיל רגע ממקום פשוט. מקבלת את עצמי כפי שאני. יש דברים שחשובים לי. יש דברים שנעימים לי. יש דברים שאין לי כוח להיפגש איתם. יש דברים שאני לא אוהבת. יש אותי, כפי שאני. ועכשיו, אני, כפי שאני, רוצה להיפגש. להיפגש עם חברה. להיפגש עם בעלי. להיפגש עם התורה. אני רוצה מפגש עם התקרבות, פנים אל פנים, שאני נשארת אני והוא נשאר הוא. ויש פה הזמנה למסע מדהים של בירור. בתוך המסע הזה לפעמים צריך לוותר. אבל רגע. לא למהר. יש דבר שעליו אסור לוותר. קודם כל אסור לוותר על עצמך. אסור לוותר על הלב שלך. אסור לוותר על האהבה שיש לך בלב, ועל ההתקרבות. ואז בתוך המסע של ההתקרבות, יש קשב פנימי מתמיד: איך אני מתגמשת, נותנת, מאפשרת, ולפעמים מוותרת, בלי לוותר על האהבה?
אם למשל, את רוצה להיות היום בבית לבד, והוא רוצה להזמין אורחים. את רוצה לשמח אותו. אבל האם תוכלי להזמין אותם ולהיות שמחה? האם באמת? אם למשל, את רוצה לעזור לחברה היום, והיא לא יודעת להגיד באיזה שעה היא תצטרך עזרה. והנה, לך חשוב לדעת באיזו שעה. האם תוכלי לשאת את חוסר הוודאות ולהמשיך לאהוב אותה באותה מידה? אם ה' מבקש ממך משהו, ולך זה קשה. האם תוכלי לוותר בשבילו בלי להתחיל לכעוס עליו, או להרגיש כבולה?
יש ויתור מעומס ויש ויתור ממהות. ויתור ממהות מכבד את המצב שלי, את הרצונות שלי, את מי שאני. ויתור ממהות מבין הדרגה ותהליך. אחרי שויתרתי ממהות אני עדיין אני, ואילו אחרי שויתרתי מעומס משהו ממני כבר איננו כאן. ויתור ממהות מוסיף אהבה והתקרבות, וויתור מעומס מייצר מרחק ודחייה, מאבק.
נשמה יקרה, אף אחד, מעולם, לא ביקש באמת שתוותרי על האור שלך ועל הלב שלך. ואם מישהו ביקש, אז הוא עשה זאת מחולשתו, ולבקשה הזו, ממש לא כדאי להיענות.
אודות המחבר
