לבדו.
פעם, בערפילים הרחוקים של תחילת האנושות מישהו אמר "לא טוב היות האדם לבדו". והנה יעקב מוצא את עצמו "לבדו", ב"לא טוב".
הוא רוצה לברוח משם. זה ממש הלא טוב. אל תישאר. משהו רע יקרה כאן. זה מה שהוא עשה תמיד כשהגיע הרגע והוא מצא את עצמו "לבדו". אולי אפילו לא רק בגלגול הזה.
אבל פתאום. הפעם, מפציע קול אחר. זה הזמן להסתובב. להיות לבדך. לעמוד מול הקול הזה "לא טוב היות האדם לבדו". להתמודד. אתה יכול.
אז הוא עוצר. ועומד. מקשיב לקולות של הלילה. מנסה להרגיל את עצמו לתחושה המשונה. לאט, לאט מידי, הפחד מתחיל להיות קצת נעים.
ואז פתאום, צללית מתוך החושך. הקול הזה מגיע. "לא טוב היות האדם לבדו". ועוד פעם. "לא טוב היות האדם לבדו". בעוצמה הולכת ומתגברת.
אבל הפעם אני לא אברח. הפעם סוף סוף אענה לו. נמאס לי להסכים. זה לא נכון. הגיע הזמן לענות לה' שאני לא מסכים. זה דווקא כן טוב. זה כן טוב! ויעקב מתחיל לומר מנגד – "וירא כי טוב מאד".
כל הלילה הוא התמודד עם הפחד להיות הוא עצמו. לא תלוי. לא מפחד. לא מחפש שמישהו אחר ייתן אישור לקיומו. ועם השחר שעלה, הוא הבין שהוא הצליח. החיים שלו מכאן ואילך לא יהיו אותו דבר. הוא סוף סוף הבין שמה ה' אמר פעם, בשחר לידתו כאדם "לא טוב היות האדם לבדו" היה שאלה ולא הכרזה. זו היתה שאלה שהוא היה אמור לענות עליה. והוא סוף סוף ענה.
ברגע הזה הוא זוכה בשם "ישראל", כי שרית, כי ענית. כי ענית לקול הזה שאומר שאתה "לא טוב". עמדת פנים אל פנים.
ותוכל.
אודות המחבר
