חיים בוגרים פירושם "להתפשר". מתי בדיוק הגענו למסקנה הזו? למשל, בנישואין צריך "להתפשר", ולא להיות כמו אלה שיש להם ציפיות דמיוניות מחייהם, מהזוגיות שלהם ומעצמם.
יש לי רעיון אחר להגדרת ההתבגרות – לקחת את מלוא האחריות על הנישואין שלנו, שיהיו מאירים, מלאי השראה, מלאי חום. מקום כזה שכל אחד ירצה אותו. האם אנחנו הסכמנו "להתפשר" במקום שאולי היה ראוי שנתעקש להתקרב? האם לא במקרה עטפנו במסקנה בוגרת ש"ככה זה בחיים", את המקומות המאובקים בחיים שלנו בכלל, ובנישואין שלנו בפרט?
למה הסכמנו לרעיון שחיים בוגרים פירושם להתפשר ולוותר? המסקנה הזו, שאותה אנחנו לפעמים רוצים להנחיל לילדינו היא מסקנה מקולקלת – בגרות מקולקלת. הבגרות שאותה ראוי להנחיל לילדינו, בגרות קדושה, היא האחריות להתחדשות מתמדת, הפתעה, התקרבות אין סופית וקלילות.
האחריות שלנו היא להפוך את הבית שלנו למקום מלא חום, כזה שלא ישאיר ספק שנישואין זה לא הדבר הכי "בוגר", אלא הדבר הכי מענג, ומלא חיות שבן אדם יכול למצוא לעצמו.
אודות המחבר
