אתה יושב בתוך הברית שלך, ומקנא.
בשקט בשקט. אתה ממלמל לעצמך כשאף אחד לא שומע – הפסדתי משהו. מחכה לי משהו בחוץ. גנבו ממני את התענוג האמיתי.
אח יקר. תסתכל קצת יותר טוב. תסתכל עוד פעם. לא גנבו לך כלום. אם תעז להיות פה בנוכחות. תטעם טעם של אור בתוך ברית. מבטיח לך שתפסיק לקנא…
אולי נתחיל מהתחלה. נראה רגע את המאבק שאנחנו תקועים עמוק בתוכו:
להתענג עד אין סוף, לעוף מעבר לגבולות, להשתגע, להשתחרר.
לא! לא! אסור! אל תתקרב לשם. זה מסוכן. זה אפל. צריך לרסן. אי אפשר לתת ליצרים חופש אמיתי! זה עבירה!
מותר! מותר! צריך להשתחרר. להתחבר. לשחרר את הצ'אקרות. לחגוג את החיים עד הסוף. להפסיק את המגבלות על האהבה. להפסיק את רגש האשם ואת הסלידה מכוחות החיים.
חס ושלום. העולם הזה הוא כלום. אתה רוצה לחגוג, תחגוג את העולם הבא. תוותר על התאוות. תהיה מוסרי. אסוף. ערכי. מחושב.
תאוות זה לא חיים.
תאוות זה כן חיים.
אוף.
אני ממש מברך את עצמנו שבפורים ייכנס היין ויצא סוד – סוד הברית. יתגלה הסוד שהמשוואה הזו – שחרור או ריסון – מזוייפת. ברית לא מרסנת תאוות. ברית לא מצמצמת אותך להיות קצת פחות בעוצמה. ברית מגבירה חיים. ברית זה עוד יותר תענוג. ברית זה חופש. ברית בלי חופש זה פגם הברית. ברית בלי תענוג זה פגם הברית. ברית בלי שגעון זה פגם הברית. בפורים עם ישראל חזר וקיבל על עצמו. זאת אומרת שהם שתו ושתו, עד לרגע שהם ידעו שהם יכולים לעשות הכל. ואז הם בחרו להשאר.
יאללה, חותמים מחדש על הברית. אנא חתמו על העצומה: חוזרים ומקבלים על עצמנו את הברית בתענוג מלא.
אודות המחבר
