פעם שוחחתי עם חבר יפני, וברגע של התבוננות על התרבות של עצמו הוא אמר לי: "התרבות היפנית היא תרבות העטיפה. הכל עוטפים יפה. Same is best. להיות אותו דבר כמו כולם זה הכי טוב". אבל הרי צריך פה ושם, אפילו בעסקים להיות אמיתי. אז מה עושים? יוצאים בערב לפאב עם כל המשרד, שותים, ואז אומרים מה שבאמת חושבים. ואחר כך, אתה תמיד יכול לומר שהבירה דיברה מגרונך…
אולי הסיפור הזה יכול לענות על שאלה שלא ברורה לי: למה למה צריך להתחפש בפורים? מי שקצת בקשב פנימי יודע כמה הצגות, יודע איזה תדמית בנינו לעצמנו, עד שאפילו אנחנו לא מזהים כבר שזו תחפושת. אז להתחפש למשהו זה כמעט לעג לעצמנו. משהו בתוכנו מתעצבן: "הרי אתה כל הזמן בתחפושת. אולי בפורים סוף סוף תהייה אמיתי? "
אבל נראה לי שהבנתי. סוף סוף, בתוך ההזיה המשוגעת הזו, בתוך המקום שכולם שותים, ברגע שהעולם הוא לא כמו שהוא רגיל, אנחנו יכולים לרגע אחד להפסיק את הפחד. הרי ביום הזה כולם משוגעים. אף אחד לא ישים לב שלרגע אחד אני מרשה למשהו יותר פנימי להציץ. השד הזה שאני כל כך מפחד ממנו, שמה יהיה אם נשחרר אותו. אז יוצא שאנחנו מתחפשים בשביל החברים שלנו. לומר להם: "תראה, היום אני משוגע. אני טיפשי. אני צבעוני. אתה יכול להרגע. אף אחד לא ישפוט אותך. אף אחד לא מצפה ממך להיות רציני. בתפקיד. ואחר כך תוכל להגיד שסתם התבלבלת, שסתם היה פורים, שזה היה חלק מהתחפושת". אבל רק אתה תדע, שלרגע אחד, מאחורי כל הבלאגן, בתוך השיגעון המוחלט, סוף סוף החלטת להשתגע ולהיות אתה.
אודות המחבר
