נכתב ליום השואה.
כל אירוע בחיינו, הפרטיים או הלאומיים, ראוי לעורר אותנו להתבוננות. מה בא זה ללמדני? השואה היא אירוע קצה, אבל אינה שונה מהותית בזה שהיא מעמידה מולנו את השאלה הפנימית. ובאמת, כל אירוע מעורר בנו משהו גם בלי שנתאמץ. תגובה מחשבתית, רגשית, ועוד. מהות התשובה היא הבירור של הרגשות והמסקנות המתעוררות מול האירוע, מה מהותי ומה מיותר. העבודה הזו נקראת בלשון רבי נחמן מברסלב "בירור המדמה". המדמה אחראי על הניתוח של המציאות למסר (כהגדרתו של הרב יצחק בזאנסון). אבל בשלב ראשון, אירוע כמו השואה מעורר תחושות קשות, וחוסר יכולת לעכל. מי הוא האדם, אם כך יכול היה לקרות? מי הוא היהודי אם כך קרה? וכמובן מי הוא ה', אם הוא היה לכל הפחות שותף או "מממן" של ההתרחשות הזו? בתוך המסקנות והתחושות שיכולות לעלות מול השואה ישנן מסקנות שהן באמת קול ה' הדובר אלינו דרך האירוע בבחינת "רוח הקודש" ויש מסקנות שהן למעשה קול האלילים הקטנים בקרבנו. חלק מהתפקיד של האלילים הוא להפיג את תחושת חוסר השליטה, הכעס, וחוסר היכולת לעכל את מה שקרה. בין אם מדובר בפיטורין מעבודה, במשהו שעלה מקרבנו, ובין אם – במקרה קצה – השואה. האליל רוצה להחזיר אותנו לתחושה מדומה של שליטה, של וודאות, של הבנה. הוא מאד מפתה. אחד האלילים המפתים הללו הוא רגש האשם. ייתכן שהוא האליל המודרני המאיים ביותר עלינו היום. מה משרת רגש האשם? אין לי יכולת לעכל שה' היה שותף בהתרחשות כזו, או שאומות העולם יכולות להפיק רוע כזה, או שדבר כזה קרה לי ולעמי. ואין לי תשובה טובה. אני כועס, שבור, מיואש ומתוסכל. והנה בא רגש האשם להציע פתרון לא נעים, אך פחות גרוע מהמצב הזה. זה קרה בגללי. עשיתי משהו לא בסדר. גנבתי למישהו את הבית. הייתי מלווה בריבית. הייתי חילוני. הייתי דתי. הייתי צנוע מידי. לא הייתי צנוע מספיק. לא הסברתי את עצמי מספיק טוב. הייתי רשע. הייתי טיפש. הייתי והייתי. והנה העולם חזר לכאורה למסלולו, למרות התחושה הלא נעימה של האשמה, לפחות אני יודע, לפחות זה ברור לי, לפחות אני לא במצב של אי ידיעה. לאליל הזה קוראים: אני. הדברים קרו בגללי ובשליטתי. ואם אני הייתי נוהג אחרת אז זה לא היה קורה. והאליל הזה יוצר מסך מפריד ומבדיל ביני לבין קשר אמיתי וחי עם המציאות, עם עצמי, עם האומות, ועם ה', בבחינת "עגל מסיכה".
אודות המחבר
