להעלות הדיבורים מהגלות
ולהשלים את האמונה, היינו לקרב את הרחוקים כנ"ל, צריך מתחילה להעלות ניצוצי אותיות הדיבור. וכשנתבררו אותיות הדיבור, אזי הופך את עצמו הדיבור, ומלקט הניצוצות הקדושה מבין הקליפות, ונשארים הקליפות בלא חיות. ואז העכו"ם שיניקתם מהקליפות, כשרואים שאין להם חיות, אזי משליכים את אמונתם, בחי' (ישעיה ב') ביום ההוא ישליך האדם את אלילי כספו ואת אלילי זהבו, ומדביקים את עצמם לאמונת ישראל. וזה בחי' (שם בצפניה) אז אהפוך אל העמים שפה ברורה. שפה ברורה, היינו הדיבור שנתברר מביניהם, הוא הופך את עצמו אל העמים, כדי ללקט מהם שארי ניצוצות הקדושה. ואז נתקיים, לקרוא כולם בשם ה', שידבקו כולם באמונת ישראל:
(ליקוטי מוהר"ן תורה סב)
בשעה שבא אברהם אבינו להמתיק הדינים מעל סדום ועמורה, זכה לדיבורים קדושים של הכרת הטוב מתוך הרע, בסוד ההבדלה "ויבדל אלוהים בין האור ובין החושך":
(כג) וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם־רָשָׁע: (כד) אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא־תִשָּׂא לַמָּקוֹם לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ: (כה) חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם־רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל־הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט: (בראשית יח, כג-כו)
אך להמתיק את הדינים במלואם לא הצליח. היו עדיין דיבורים קדושים להמתקת הדינים שהיו גנוזים, עתידים להתגלות בידי משה, שהצליח להמתיק הדינים לאחר חטא העגל:
(יא) וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת־פְּנֵי ה' אֱלֹהָיו וַיֹּאמֶר לָמָה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה: (יב) לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים וּלְכַלֹּתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל־הָרָעָה לְעַמֶּךָ: (יג) זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ וַתְּדַבֵּר אֲלֵהֶם אַרְבֶּה אֶת־זַרְעֲכֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם וְכָל־הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֶתֵּן לְזַרְעֲכֶם וְנָחֲלוּ לְעֹלָם: (יד) וַיִּנָּחֶם ה' עַל־הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ: פ (שמות לב, יא-טו)
המתקת הדינים שהצליח להמשיך משה אינה בסוד ליקוט נקודות טובות, אלא בסוד רחמנות אחרת:
1. זכרון האבות – ה' אשר נשבע לאבות ולא יוכל עתה להפר שבועתו, בלי קשר למעשי הבנים.
2. למה יאמרו מצרים – בחינת חילול ה'
3. אשר הוצאת ביד חזקה – עם ישראל יצא ממצרים בלי התערותא דלתתא אלא בידו החזקה של ה' ואין תימא שעדיין אין להם כלים להחזיק הגאולה.
אך בעומק, אורו של משה כבר היה גנוז בסדום ועמורה. הדיבורים הקדושים של משה כבר רמוזים כמעט כולם דווקא בפיו של לוט, כאשר הוא מבקש רחמים מה':
(יח) וַיֹּאמֶר לוֹט אֲלֵהֶם אַל־נָא אֲדֹנָי: (יט) הִנֵּה־נָא מָצָא עַבְדְּךָ חֵן בְּעֵינֶיךָ וַתַּגְדֵּל חַסְדְּךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִמָּדִי לְהַחֲיוֹת אֶת־נַפְשִׁי וְאָנֹכִי לֹא אוּכַל לְהִמָּלֵט הָהָרָה פֶּן־תִּדְבָּקַנִי הָרָעָה וָמַתִּי: (כ) הִנֵּה־נָא הָעִיר הַזֹּאת קְרֹבָה לָנוּס שָׁמָּה וְהִוא מִצְעָר אִמָּלְטָה נָּא שָׁמָּה הֲלֹא מִצְעָר הִוא וּתְחִי נַפְשִׁי: (בראשית יט, יח-כ)
(י) וַיִּשְׁלְחוּ הָאֲנָשִׁים אֶת־יָדָם וַיָּבִיאוּ אֶת־לוֹט אֲלֵיהֶם הַבָּיְתָה וְאֶת־הַדֶּלֶת סָגָרוּ: […] (טז) וַיִּתְמַהְמָהּ וַיַּחֲזִיקוּ הָאֲנָשִׁים בְּיָדוֹ וּבְיַד־אִשְׁתּוֹ וּבְיַד שְׁתֵּי בְנֹתָיו בְּחֶמְלַת ה' עָלָיו וַיֹּצִאֻהוּ וַיַּנִּחֻהוּ מִחוּץ לָעִיר: (בראשית יט, י-יז)
וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת־אַבְרָהָם וַיְשַׁלַּח אֶת־לוֹט מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה (בראשית יט, כט-ל)
וחייב כל איש ישראל לגאול דיבורים קדושים מן הגלות. האותיות שבהן נבראו שמיים וארץ פזורות בכל מקום ובכל זמן. לכל דיבור מקום ושעה. אך הדיבורים הללו שבויים בגלות. כלומר, כל הסוד הוא המקום הפנימי ממנו נאמרים הדיבורים. הרי גם קורח טען "כל העדה כולם קדושים" והרי דיבור קדוש ונפלא, אך נאמר מתוך היישות. כאשר איש הישראלי מקבץ את הדיבורים הללו ומחזיר אותם למקומם, לומר אותם לה' מתוך ביטול אמיתי, מתוך רחמנות ולב טוב ורצון להיטיב, הרי הוא מעלה את הדיבורים לשורשם ומאפשר להם לפעול את הפעולה שבשבילה נבראו.
וכן בתוך הנפש פנימה, קולות רבים ודיבורים רבים. השבירה נוצרת כאשר דיבורים יוצאים ממקומם וכאשר מילים נכונות נופלות בשירות היישות, בשירות הלב הפגוע והמפוחד, בשירות מאבקי הכוח. בשירות הפחד. שים לב כאשר אתה מדבר, מהו המקום הפנימי שממנו נובע הקול, לא המילים אלא התדר בסוד "מי שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים".
והנה, ראה שהגלות נמשכת בשם הדיבורים הנעלים ביותר. נסה לדבר עם מישהו על חופש פנימי ותמצא התנגדות בשם ה"אחריות". לדבר על חיבור פנימי לכל רגע ביום ותמצא התנגדות בשם ה"מחויבות". האם אחריות ומחויבות אינן מילים קדושות? ודאי, אך נפלו לגלות. ידידי, חבר את המילים הקדושות לשורשן. אחריות לה' יתברך ולא לבוס. מחויבות לגלות את פנימיותך בנאמנות ולא מחויבות לתכתיבי החברה. נאמנות לצמיחה והתחדשות מתמדת ולא לפחד ולקבעון. בשעה שאתה מעלה את כל הדיבורים הקדושים לשורשם הם מסייעים בידיך לגלות מלכותו בעולם, זאת אומרת, להיות אתה בפשטות ולעשות את מה שה' שלח אותך לעשות בעולם הזה. תזכה להמתיק דינים מעל כל ישראל ומעל הבריאה כולה.
אודות המחבר
