קרה מה שקרה. הכל קרס. האדמה עוד לא יבשה. היום שאחרי המבול. השאלה שעוד תעמוד בפנינו היא, אחרי הכל, האם יהיה אפשר לשקם את האמון? איך?
האם נוכל לשקם את האמון? בעצמנו, זה בזה, בבני האדם, בה'? האם ה' יוכל לשקם את האמון בנו?
גילוי דינים מעורר כפירות. זה לא משהו שממש אפשר להתחמק ממנו. כפירות, בלשון יותר פשוטה זה חוסר אמון. ואם כבר קרה מקרה של התרחקות, של שבר, אז צריך קודם כל להסכים למרחק. לא להיבהל מזה. לא לדחוק את השעה להתקרב חזרה. לנשום רגע.
מי ינחם אותנו ממעשה ידינו? בבוא העת, אנשים שבוחרים לשאוב מים מן המעמקים. ואנחנו, כאשר נצטרף לחפירת הבארות. נצרכת כאן עבודה בכל הכיוונים – נעשו הרבה עוונות וודאי. כולם צעקו. נאמרו מילים לא יפות. אבל עכשיו צריך להפוך את העוונות האלו לזכויות. להפוך את השבר באמון לגילוי עומק הקשר. לחזור למה שהיה לא נחזור, נחזור לאהבה עמוקה בהרבה.
אבל אנו זקוקים לאנשים שנוסעים בדו סטרי ולא בחד סטרי. כלומר, שיגלו לנבראים שהם אהובים, שה' אוהב אותם. מחפש אותם ואת קרבתם. אבל גם יגלה לבורא כביכול שהוא אהוב, שהאדם אוהב אותו, מחפש את קרבתו. אנשים שעושים שלום.
אודות המחבר
