מקבלים על עצמנו את הברית בתענוג מלא
אתה יושב בתוך הברית שלך, ומקנא. בשקט בשקט. אתה ממלמל לעצמך כשאף אחד לא שומע – הפסדתי משהו. מחכה לי משהו בחוץ. גנבו ממני את התענוג האמיתי. אח יקר. תסתכל
אתה יושב בתוך הברית שלך, ומקנא. בשקט בשקט. אתה ממלמל לעצמך כשאף אחד לא שומע – הפסדתי משהו. מחכה לי משהו בחוץ. גנבו ממני את התענוג האמיתי. אח יקר. תסתכל
אם אתחבר ללב שלי, מי ישטוף כלים? (הבעל שוטף ממורמר. "אם הייתי באמת עושה מה שאני רוצה, הייתי הולך לחברים ומשאיר אותה עם הכלים") יש את אלה שמחוברים ללב, ויש
הריני מתחייב לעולם לא להתעייף. לא להגיע הביתה כי גם הגעתי אתמול. אני מתחייב אף פעם לא לצמצם את עצמי, לא בבית ולא בחוץ. אני מתחייב לגדול תמיד. אני מתחייב
הבת שלך נכנסת הביתה – "אבאאאאאאא". ואתה, במבט קצת עייף, קצת אין לי כוח, קצת לא מבין מה הסיפור. כל כך הרבה אהבה. היא מתרגשת כל כך. נותנת לך משהו.
חיים בוגרים פירושם "להתפשר". מתי בדיוק הגענו למסקנה הזו? למשל, בנישואין צריך "להתפשר", ולא להיות כמו אלה שיש להם ציפיות דמיוניות מחייהם, מהזוגיות שלהם ומעצמם. יש לי רעיון אחר להגדרת