הגעתי לתפילה במנין.
אפילו התחייבתי.
כולם פה.
ועכשיו מה? מה באמת קורה כאן? מישהו יודע מה עושים כאן?
ששששש……. אל תגיד לאף אחד. אני לא בטוח שמישהו יודע….
אם נשאל את זה בצורה הכי ישירה – מה באמת יש בינינו לבין ה', בינינו לבין התפילה, בינינו לבין התורה? מאחורי כל התדמית, בשקט בשקט, כשאף אחד לא שומע, ונדמה לך שאתה המוזר היחיד. למישהו קורה פה משהו? אני היחיד שמשתעמם מקריאת התורה? אני היחיד שמחכה שחזרת הש"ץ תיגמר? אני היחיד שהרבה יותר כיף לו בחוץ בשמש?
- בשביל מה באת לכאן?
- אני לא יודע. כי אני חייב. זה מה שיהודי צריך לעשות.
- אבל למה? מה התכלית?
- עזוב. אין לי כוח לשאלות כבדות. אל תתחיל לדבר איתי מיסטיקה.
- תגיד, אחרי כל המאמץ, האם יש כאן גילוי שכינה? מישהו יודע מה זה? ואיך גורמים לזה?
- תשמע. כבר אמרתי לך לעזוב אותי ממיסטיקה.
מחויבות? תקשיב עוד פעם
מחויבות, לתפילה במנין כמו לכל תחום, היא סיפור שמסתיר לא פעם סיפור אחר. אם יש מקום שאנשים לא באמת רוצים לבוא אליו, עד כדי כך שצריך להחתים אותם על חוזה מחייב, אז איזה מין מקום זה? למה בעצם אנשים לא רוצים לבוא לפה? אולי אפשר, במקום לדבר על המחויבות, לדבר על הקשר? על עצם הקשר?
ממה שאני ראיתי בליווי אנשים בקשרים, וממה שאני מכיר בחיי, כאשר המילה "מחויבות" מתחילה לעלות יותר מידי על הבמה זה סימן שיש בעיה בקשר. במקרים כאלה, המילה "מחויבות", היא בעצם הצורה הכי נפלאה לברוח ממחויבות. מהמחויבות לפתור את הקשר.
למשל, בחיי הנישואין. מתי אנחנו מתחילים לדבר עם אהובינו על מחויבות, במקום על אהבה וקרבה? כשיש לנו ספק עמוק אם נוכל לפתור את הקשר. כשיש לנו ספק שאולי אנחנו לא אהובים, ולא אוהבים, ולא נוכל לאהוב.
אני לא מחפש ריגושים והתעלות
אתה נכנס לבית הכנסת. מה אתה מרגיש?
אתה רוצה להיות כאן?
נעים לך כאן?
מה הכי הרבה שאתה מדמיין שיכול לקרות פה היום?
מה עם החברים? הם פה? עצובים? שמחים? אתם קרובים אחד לשני?
אם השאלות הללו נראות לנו מוזרות, זה בגלל שכמעט כולם מסביבנו עושים את עצמם כאילו הם פתרו אותן, כשהם בעצם ממש לא.
רגע. מה קשור מה שאני מרגיש? אני לא מחפש ריגושים והתעלות. אני כאן כדי לקיים חובה דתית. כדי לקיים הלכה.
כשאומרים לבן אדם משפט כזה הוא מיד נעלב. מרגיש שהוא ילדותי כזה. מחפש התלהבויות. נורא לא בוגר. ואז הוא כבר לא יכול להגיב. הוא מתחיל להתנצל. לפחות בלב.
אבל הייתי רוצה להציע נוסח אחר, שהוא באמת מה שנאמר מאחורי המילים הבוגרות:
"אני לא מחפש ריגושים", פירושו – אני מיואש. פעם, אולי מזמן, חשבתי שיכול להיות קשר אמיתי עם התפילה ועם ה'. אבל אז התייאשתי. הגעתי למסקנה שאין כזה דבר בעולם כלל. אין כזה דבר קשר אמיתי עם ה'. והאמת, אני במילא לא צריך את זה. כמו שלא רציתי את חברה שלי שעזבה אותי. כמו שלא רציתי להתקבל לאותה עבודה נחשקת. זה בסדר. אני זרקתי אותם לפני שהם זרקו אותי. אני מסתדר יופי לבד. בחושך.
קצת אחרי שהתייאשתי, אפילו המצאתי משפט בוגר שמסתיר את הפגיעה ואת הייאוש – אני לא מחפש ריגושים. אני לא מחפש התעלות. אני פשוט בא לפה כדי לקיים מחויבות.
אני לא מחפש התעלות עם אשתי. לא מחפש אהבה והתרגשות. אני עושה את המחויבות שלי. מי שרוצה להתרגש ולהיות מאוהב באשתו הוא ילד. ילדותי. אין. וגם לא יהיה. נישואין זה אפור, מחויב וערכי. זה בוגר כזה.
אההההה……………
אתם יודעים מה? זה לגיטימי להיות מיואש. שבור. רחוק. זה לגמרי לגיטימי. ומובן. כל אחד עבר מה שעבר בחייו. כל אחד עבר מה שעבר עם התפילה. אבל רק לקרוא לילד בשמו. זה ייאוש. וייאוש אפשר לרפא. רוצים?
להתבגר זה להתפשר?
חיים בוגרים פירושם "להתפשר" ו"לוותר". מתי בדיוק הגענו למסקנה הזו? למשל, בנישואין צריך "להתפשר", ולא להיות כמו אלה שיש להם ציפיות דמיוניות מחייהם, מהזוגיות שלהם ומעצמם. חיים דתיים בוגרים פירושם להתפשר, לוותר, לא לעשות תמיד מה שרוצים. פירושם לקיים חובות ולא לחפש ריגושים ואהבה. להתבגר זה לעשות מצוות בלי לצפות יותר לכלום.
אנחנו בטוחים שאנחנו מאמינים בסיפור של עצמנו?
האם אנחנו הסכמנו "להתפשר" במקום שאולי היה ראוי שנתעקש להתקרב? האם לא במקרה עטפנו במסקנה בוגרת ש"ככה זה בחיים", את המקומות המאובקים בחיים שלנו?
המסקנה הזו, שאותה אנחנו לפעמים רוצים בטעות להנחיל לילדינו, היא מסקנה מקולקלת – בגרות מקולקלת. הגיע הזמן שנתבגר באמת – ניקח את מלוא האחריות על החיים שלנו ונדאג שיהיו מאירים, מלאי השראה, מלאי חום. מקום כזה שכל אחד ירצה אותו. בגרות קדושה היא האחריות להתחדשות מתמדת, להפתעה, להתקרבות אין סופית ולקלילות. האחריות שלנו היא להפוך את הבית שלנו, את התורה שלנו, את היומיום שלנו, למקום מלא חום, כזה שלא ישאיר ספק שהחיים שלנו הם לא הדבר הכי "בוגר", אלא הדבר הכי מענג, ומלא חיות שבן אדם יכול למצוא לעצמו.
אם אתחבר ללב שלי, מי יבוא למנין?
אם אתחבר ללב שלי, מי ישטוף כלים?
(הבעל שוטף ממורמר. "אם הייתי באמת עושה מה שאני רוצה, הייתי הולך לחברים ומשאיר אותה עם הכלים")
יש את אלה שמחוברים ללב, ויש את המחויבים. אני בכל זאת צריכה לבשל ארוחת ערב לילדים!
(האישה מגישה ארוחת ערב, אבל מתוסכלת ושבורה. "אם הייתי באמת עושה מה שאני רוצה, הייתי עכשיו מפתחת את הקריירה שלי, או יושבת לקרוא ספר טוב". הילדים – "כמה שזה לא מהנה להיות איתנו. אמא לא אומרת, אבל מרגישים כמה היא לא רוצה להיות כאן. היא כאן בגללנו. באשמתנו. בעצם, אנחנו לא מציאה גדולה")
הבעל חוזר הביתה בגלל המחויבות שלו. לא מאד שמח, אבל זה מה יש.
("ככה זה בחיים. ככה זה נישואין. לא תמיד אפשר להיות באורות", האישה – "כמה שהוא לא מתרגש לחזור אליי הביתה. אם היה יכול, היה עושה משהו כיף. בעצם, אולי הוא צודק. מי יתרגש לחזור אליי הביתה. מה כל כך מרגש בי? עם כל הילדים, והעצבים, והעייפות. אולי הוא צודק בעצם")
האישה נכנסת לבית חמותה בחוסר חשק כללי.
("אם אני אעשה מה שאני באמת רוצה, אז אני עפה מפה. רגע, אבל אז גם כלתי לא תבוא אליי. רגע, אז גם בעלי לא יחזור הביתה. טוב, לא נורא, ניכנס ונגמור עם זה.")
היהודי נכנס לבית הכנסת, כי ככה צריך. אי אפשר לתלות הכל בחיבור. צריך מחויבות.
(ה' אומר בליבו – "כמה לא כיף להיות איתי. איזה תיק זה התפילה. אולי באמת אי אפשר. אולי אני לא משהו. אולי המצוות שלי לא משהו. אין מה לעשות. אף אחד לא ירצה אותן אם אני לא אאיים עליו בקצת רגשות אשם.")
כל השחקנים של הסצנות גם יחד – "עזוב. אין בנו משהו כל כך נפלא. וגם לא באחרים. כדי שנשאר יחד, צריך איום. לפחות קטן."
כל השחקנים בסיפור אחר, אולי דמיוני, אולי לא – "רגע. אני נפלא. מדהים. למה שמישהו לא ירצה להיות איתי? מי שלא רוצה להיות איתי, זה גם בסדר גמור. העיקר שיהיה לו טוב. בכלל, אם יש לנו בעיה בקשר אז בוא נפתור אותה. נרצה באמת שלאחרים יהיה טוב. נבחר את כל מה שאנחנו בוחרים בלב שלם. ניקח אחריות על האהבה שלנו. לא רק על הגוף שהבאנו לפה, לכלים, הביתה, לחמות, לילדים. ניקח אחריות על האהבה שאנחנו משדרים כאן"
ובאמת, מה יקרה אם אף אחד לא יבוא למנין?
זה נכון, שהנתיב הזה עלול לערער כל מיני דברים שהעולם התרגל אליהם. זה לא כל כך נעים. וזה מפחיד. אבל נניח שכולם היו מקבלים שבית כנסת צריך להיות מקום מלא אהבה והשראה. נניח שאף אחד לא היה מסכים לבוא במצב הזה לבית הכנסת. אז אולי סוף סוף היינו נאלצים לפתור את עצם העניין. את מה שקורה שם. ואת מה שלא קורה שם.
זה כמו ללכת להורים לשבת, למרות שלא רוצים. אפשר לדבר על מחויבות. אבל כדאי להתחיל לדבר גם על עצם הסיבה שאין לך חשק ללכת להורים. ולדבר על האפשרות לפתור את עצם הסיבה הזו, במקום להסיט את הדיון למרחב המחויבות – תבוא בכוח למרות שאתה סובל.
ברור שאם נתחיל לבנות משפחות, שהקרבה בהן היא לא בונוס, היא מינימום, אז כל מיני דברים יתערערו בעולם שלנו. אבל יכול להיות גם שלאט לאט, קרבה בתוך המשפחה תהפוך להיות מחזה יותר נפוץ
אי אפשר יותר בלי גילוי שכינה
אז מה אני אומר בעצם?
שהרבה זמן היה מקובל לחיות בסבלנות יחסית בבתים שאין בהם גילוי שכינה. שיש בהם סדר נכון. שיש בהם תפקוד. אבל גילוי שכינה – אין. הרבה זמן היה מקובל לחיות עם בתי כנסת שאין בהם גילוי שכינה. סדר נכון יש. מנין יש. אפילו אין יותר מידי מריבות. אבל גילוי שכינה – אין.
נראה לי שאנחנו הולכים ומתקרבים לזמן שבו אי אפשר יותר לסבול את זה. לזמן שבו גילוי שכינה לא נחשב כבונוס לעשירים. לא נחשב כמותרות. הוא נחשב הבסיס לכל קשר נורמאלי.
ומי שלא רוצה, יישאר מאחורה.
אבל הדלת תמיד פתוחה, אם הוא פתאום יתחיל לרוץ אחרי העגלה מלאת האהבה הזו, כי קשר אפשר לתקן.
אודות המחבר
