סוף סוף משה בא להציל אותנו? לא ממש. לא מובן מאליו. אולי בא היומרני הזה, משה, לפגוע בנו, לפגוע במיטיבי, במי ששומר עלי: פרעה. אולי הוא רוצה לקחת אותי לכלא אחר, ולא בטוח שהתנאים שם יותר טובים.
בוא נראה מי זה המשה הזה. הוא בא עם המטה ומרביץ. יש בנו חלק ששמח שסוף סוף מכים ברשעים. אבל מתחת לפני השטח, זה גורם לנו לאהוב את משה? זה גורם לנו לאהוב את ה'? אז הוא מפחיד. הוא מפחיד גם אותי. מה יהיה אם אני אהיה גם רשע? הוא יציע להשמיד אותי ולהחליף אותי? הלהרוג אותי ה' אומר כמו שהרג את המצרים?
כדאי לתפוס משהו לדעתי. שישראל כבר מזמן לא זוכרים מי זה ה'. ואם הם זוכרים, הם זוכרים שה' שלח אותם למצרים, והוא אחראי על כל הסבל שהם עברו ועדיין עוברים. הם שבורים. ועם השנים במצרים קרה להם משהו נורא. הם הפנימו את הרעיון שהם דפוקים. לא ראויים. שבלי פרעה הם לא שווים כלום. שפרעה הוא בעצם מיטיבם, שומר עליהם, מרעיף עליהם מחסדו.
אם תנסה עכשיו להוציא אותם, לא ירצו. אם תרצה להכות בפרעה, יכעסו עליך. אם תרצה להציל אותם, ירצו לחזור. זה לא מבצע אנטבה. באים, מרביצים הולכים. זה עובד לאסטריקס ואובליקס (מי שמכיר…), אבל פה, המשימה היא אחרת, לשחרר את הקורבן מההתמסרות שלו לתוקפן.
האמת, אני עוד לא יודע לעשות את זה. אני עומד לפעמים המום, וכואב, כמה חוסר ערך אפשר להפנים. לא רוצה לסיים את הפוסט הזה באיזה בום של אופטימיות. רק לעמוד מול הפלא שבתופעה האנושית – שאפשר כל כך להתבטל באהבה מדומה למי שמזיק לך.
אודות המחבר
