אני רוצה לבקש. אני רוצה להתקרב. אבל ההרגלים הנפשיים שלי בנויים על תפיסת "שכר ועונש", סיבה ותוצאה, או בעצם על גרסא מעוותת שלה – המון התניות על חום ושפע. אם אני בסדר, אוהבים אותי. אם אני עושה מה שצריך אז אני מקבל כסף. אם אני מתנהג כמו שהם רוצים, אז לא יפטרו אותי. ואת כל ההרגלים הללו אנחנו מביאים לקשר שלנו עם ה', ולתפילה.
הרי אם חטאתי, איך אעז לבקש? אם אני לא עובד קשה, איך אקבל? אך התפילה עוקפת את כל המערכות הללו. נקרא להן למשל "הטבע". כלומר, הצורה הרגילה לקבל דברים בעולם. בתפילה אני פונה לה' לתת לי בלי שום קשר לזכות, או לאם אני ראוי או לא. וה' יתברך אוהב אותי ורוצה לתת לי באמת בלי שום תנאים ובלי שום זכות. זו נקודה שצריך לזכך בלב שלנו, כדי שנוכל לבקש במלוא העוז והעוצמה. כשאני מנקה מהמערכת הנפשית שלי את התנאים שנדמה לי שצריכים להיות כדי שאוכל לבקש ולקבל שפע, אני זוכה למידה שנקראת "עזות", כלומר החוצפה לבקש בלי קשר למצבי הנוכחי:
אוצר היראה – עזות, ליקוטי תפילות ל' (רבי נתן מנמירוב):
אי אפשר לזכות לתורת אמת כי אם ידי עזות דקדושה להיות עז כנמר כנגד המונעים והחולקים ולא יתבייש מפני המלעיגים. וכל אחד כפי העזות שלו כן זוכה לתורה ולתפילה. […] כי גם עיקר התפילה הוא על ידי עזות דקדושה, שצריכין להעיז פניו כנגדו יתברך לבקש ממנו על כל מה שצריך, ואפילו לעשות פלאות עימו. כי אם ירצה להתבייש ממנו יתברך לפי מעשיו ולפי גדולת הבורא יתברך, בודאי לא יוכל לפתוח פה להתפלל כלל, על כן עיקר התפילה על ידי עזות דקדושה וכפי העזות דקדושה שיש לו נגד המונעים שעל ידי זה זוכה לתורה אמת כנ"ל, כמו כן זוכה לתפילה בכוונה, וכנ"ל.
אודות המחבר
