אם אני אקשיב לעצמי מה יקרה? אני אהיה אגואיסט.
האמת שזה נכון.
אם נקשיב לעצמנו במקום להתעלם מהרצונות של עצמנו, מהרגשות, וממצבנו באופן כללי, אז נגלה משהו שאין לנו חשק לפגוש. שאנחנו קצת אגואיסטים. שאין לנו כוח. שנמאס לנו לרצות את כולם.
בשכבה העליונה של הנפש יש התגברות מנומסת, חברתית. מעטה שלמדנו להתעטף בו כדי להיות "בסדר", כי הבנו שזה לא כל כך יפה ולא אסתטי להיות אגואיסטים.
אז בעצם לא התמודדנו עם המקום הקטן והמודאג שלנו, אלא עשינו לו הדחקה מנומסת ובלתי פתורה.
אבל גם זו רק חצי אמת. כי בתוכנו יש עוד משהו. אהבה. גדלות. אכפתיות. רצון להיטיב. נתינה. כוח. ועוד הרבה.
איפה זה? קבור. גנוז. "אור הגנוז" קראו לו.
הבעיה שהאור שלנו, הגדלות שלנו, קבורה בדיוק מתחת לשכבה האגואיסטית והלא יפה הזו. צריך לעבור דרכה. צריך לפגוש אותה. צריך להסכים שהיא פה. זה לא מאד נעים. אז לכן אנחנו בדרך כלל חוזרים אחורה, וממשיכים להיות מנומסים, ונחמדים, ואת הקולות האלה מחזירים למרתף, עד לפעם הבאה.
אבל…
אם נסכים לעבור דרך הערפל. אם נסכים לרגע מלא הענווה של גילוי הקטנות שלנו. אם נסכים להאמין שזה לא סוף הסיפור. שזה לא כל מה שאנחנו. שזו רק קליפה. אז נסכים להמתין. לבקש. לחפש. ולמצוא את אור הגנוז.
ופתאום, נגלה שתמיד הסתתר שם מאחורה מישהו גדול. ואכפתי. והוא בכלל לא צריך לשחק ולהתאמץ. זה יוצא לו טבעי. הוא לא צריך לוותר על עצמו כדי לתת לאחרים. כי זה באמת "עצמו" לתת לאחרים.
מה עוד יש שם? הרבה דברים? חלקים מפתיעים. לא דווקא מה שהזמנו.
מה עוד יש שם? התמסרות. כי ברגע שתדע מי אתה, לא תוכל לשחק יותר. לא תהיה לך ברירה.
אודות המחבר
