לזלזל בשני כדי למצוא מקום אישי, כדי להרגיש קיים – במעשה, בדיבור, או במחשבה. לא נמאס לחיות ככה? הזלזול הזה מלווה גם בכעס. הרי "בגללו" המצב כל כך גרוע. מה זה מאפשר? להרגיש צודק. אבל באמת, היהירות היא סימן ברור שאני לא מרגיש צודק, חסר בטחון בעמדה הפנימית שלי. מה זה עוד מאפשר? לא להשתנות בעצמי. ממש מתחת למכ"ם שלך, לא שמת לב שכאשר אתה מגיע למסקנה שכבר ידעת כל כך טוב מראש, אתה לא מתעורר. אתה לא לומד. אתה לא משתנה. אתה לא זז. אתה לא עושה תשובה. לא תשובה של ימני, ולא תשובה של שמאלני. הנפש היהירה – "מה בא זה ללמד את השני?", הנפש הלומדת הפנימית – "מה בא זה ללמד אותי?".
בימים הקרובים, מוציאים מהתפריט את מוצרי המזון הבאים:
"אני יודע והוא לא",
"הנה הוא מוכיח את חסרונו (הידוע מראש כמובן…)"
"האירוע הזה הוא הוכחה למה שכבר תמיד ידעתי, כמה אני צודק והוא לא",
"כמו תמיד הוא…".
במקום המזון הזול והבלתי מזין בעליל הזה, מתחילים להזין את עצמנו על לחם נפשי אורגאני:
"מה בא זה ללמדני"?
איך תדע שלמדת את הדבר הנכון? כל זאת ועוד בפעם הבא. מה שבטוח התשובה היא לא: "שהוא טועה"…
אודות המחבר
