"מה יגידו? אני לא בסדר. מה יחשבו עליי? עכשיו הרסתי את כל המאמצים שלי לבנות תדמית". טוב, אני לא מכיר הרבה אנשים, משמאל או מימין, שלא נגועים במידה כזו או אחרת בהצטדקות (כולל אותי כמובן…). הצטדקות, היא תנועת נפש שמנסה להוכיח לזולת כמה אני בסדר. להסביר את עצמי. במצב הזה, אני זקוקה לאישור מן הזולת לכך שאני בסדר כדי להרגיש שיש לי זכות קיום. להצטדקות יש תמיד הסבר הגיוני למה היא מצב נפש נורמאלי ואף חיוני. אבל למעשה היא הרגל קיומי פוגעני. באמת, נסה להיות ישר עם עצמך: עד כמה ברור לך שאתה בסדר? עד כמה ברור לך שזה שהזולת לא מרוצה ממך לא קשור לזה "שלא עשית מאמצים תקשורתיים"? לא קשור באמת למשהו לא בסדר שעשית? עד כמה ברור לך שקיומך אינו תלוי בדעת הציבור של הזולת?
כדי להציל את המצב, כולנו מקבלים על עצמנו צום חמור של שלושה ימים מהצטדקות. במשך שלושת הימים הללו, למען עם ישראל כולו, אנחנו מפסיקים להתנצל. מפסיקים להרגיש שאנחנו אמורים להוכיח למישהו שאנחנו בסדר. מפסיקים לחשוב שאם רק היינו עושים משהו אחרת, אז ההוא לא היה עושה פרצוף. במשך הזמן הזה נגלה, שהשני ממשיך לעשות פרצוף, אבל אנחנו מתחילים לחיות. בזמן הזה נגלה מאיפה באמת אפשר לקבל זכות קיומית. נעמוד מול הפחד שלא יאהבו אותנו, ונגלה חוויה מאד נעימה של חופש. בזמן הזה אולי נגלה האם באמת האנשים הללו שכל הזמן ניסינו לשמח באמת רוצים בטובתנו.
לאחר שלושת ימי הצום הללו, נצום בעזרת ה' מעוד כל מיני הרגלים נפשיים מגונים, שמספקים לנו קיום מדומה. ויחד נקים תנועת נפלאה של "צום העומס" – מפסיקים לצרוך את האישור לקיומנו מן הזולת, מפסיקים לכסח לעצמנו את הצורה באמתלה רוחנית, דתית, או אידיאולוגית כל שהיא (מימין או משמאל כאמור). ומשתפים את כל מי שרק רוצה לשמוע במלחמה התקשורתית האמיתית: מספרים ברשת מה באמת קורה כשמפסיקים להצטדק.
אודות המחבר
